המסלול והטיפים של אשכר ומשפחתה
לא להאמין. אחרי שנהגתי שעתיים וחצי לשדה התעופה בפקקים אימתניים, ואחרי שאחת הבנות הקיאה באוטו מבחילה בנסיעה, ואחרי שלל בדיקות בתורים שדווקא היו סבירים לחלוטין, נחתנו בוינה.
ואז, בקטנה לגמרי, עוד ארבע שעות נסיעה עם עצירה בדרך לפיפי וקטיף זריז של פטל שצומח בכל מקום.
על הדרך, אחת הבנות דרכה על קקי ונכנסה איתו לאוטו. תענוג.
ואז, קיבלנו החלטה תמוהה למדי לנסוע ולעשות טרק של עשרה קילומטרים.
טוב, לזכותנו יאמר שלא ממש ידענו בכמה הליכה מדובר. ידענו שזה מסלול מסלול, אבל איכשהו תוך כדי תנועה הבנו במה מדובר…
הגענו לדאכשטיין, עלינו בשני רכבלים והתחלנו במסלול. בתחילה לכיוון אחד ואחר כך לכיוון השני, אל עבר תחנת הרכבל השלישית. הגענו לנקודת תצפית בצורה של חמש אצבעות, לפסל משונה וקצת מטריד בצורת כריש, לאגם קנטנן, וראינו מגוון פרחים שלא היה מבייש שום גן בוטני.
בין לבין התפנקנו בכמה קינוחים נפלאים אי שם על פסגת העולם (דורון ויערי שזללו צ'יפס, החזיקו אותו כדי שלא יעוף ברוח).
לאחר השיפוץ, התברר שהם חשבו על רעיון גאוני: לגרום לתייר התמים לעלות מאות מדרגות, רק כדי לרדת אותן אחר כך, בדרך שבעצם עוקפת חלק גדול מהקניון, ואז, כיוון שלא מדובר במסלול מעגלי, לעשות את אותו הדבר רק בהפוכה.
מסלול של 2 ק"מ, כמעט בלי פיתולים, פשוט ירדנו הר שלם (אליו הגענו ברכבל). בדרך, בלב האחו ובלב המסלול – רעו פרות. מטורף. הגשם שירד רק הוסיף לחוויה. הרגשתי בתוך תפאורה מושלמת, ובמקום להתגלש במהירות ולצרוח, גלשתי לאט ופשוט נהניתי מהנוף. תענוג.
הבחור החביב שמכר לנו את הכרטיסים הבטיח לנו שנוכל להיכנס שוב מחר מבלי לשלם. וכך נעשה.
את הגשם העברנו בכמה חנויות קטנות בעיירה הסמוכה כשהמשימה הראשית הייתה למצוא תיק גב חדש, לאחר שהתיק החדש לגמרי שקנינו לפני שנה בג'ומבו בבולגריה, נקרע היום לחלוטין, אחרי יום טיול אחד בלבד.
היה מושלם. קר ושומם ויפיפיה. הגענו למפל מרשים, פגשנו צפרדע תינוקת וצפרדע ענקית (שהיא כנראה בעצם נסיך). פגשנו חילזון שככל הנראה היה פעם ערמון. ובבוקר גם פגשנו זחל שאני כמעט משוכנעת שעליו נכתב הזחל הרעב.
סיימנו את היום באיזו פיצריה טיפשית שהייתה פתוחה, אבל הגישה פיצה טרייה, חמה ומנחמת.
לא נעים לי להודות כמה משולשים אכלתי. פלא שלא אכלתי גם את הצלחת.
זהו. יום די משוגע, לא צפוי, וכרגיל מעייף. אולי מחר יהיה באיזי, מי יודע?
התחלנו את הבוקר במסלול צלילי המוסיקה – מקום קטן וחבוי שנמצא חמש דקות נסיעה מהדירה שלנו. לא מסלול, אלא יותר נקודת תצפית, מתחם קטנטן, וספסל שפונה לנוף שלא ניתן לתיאור. השמש זרחה והשמיים היו תכולים, סביבנו מדשאות ירוקות כמעט זוהרות וההרים סביב, הו ההרים… זה היה הנוף הכי מושלם שראינו מאז הגענו לכאן.
ושם, בדיוק בנקודה הזו, צולם חלק מהסרט צלילי המוסיקה. מרגש ומלהיב. שרנו ורקדנו על הדשא את שיר הנושא (אני בעיקר).
אחר כך המשכנו קצת עם הכביש הצר, גומעים את הנופים, כשאין נפש חיה סביבנו.
בקצה הכביש – מסעדה או צימר בחווה שהייתה סגורה. ליטפנו חתולה חנפנית (היו לנו שלושה ימים בלי חתול ומיד כשאיתרנו את החתולה הזו התנפלנו עליה באטרף). ליטפנו סוסי פוני, נשמנו קצת ונסענו משם.
התחנה הבאה: מפלי גולינג. מודה שאחרי אתמול ממש חששנו מההמונים. אבל לא היה נורא כל כך. כן, היו אנשים ולא מעט, אבל היה נחמד, והכניסה די זולה. אפילו לא עשינו את כל הטיפוס עד לקצה המסלול. היה נראה מיותר. הגענו עד הגשר הראשון, עמדנו מעל המפל, ואז הסתובבנו. היה מספיק בהחלט.
כמה מטרים לפני שהגענו לקצה, נתקלנו בעולם פרפרים שלם על שיחי פטל שצמחו סביב. אף פעם לא ראינו כזה מקבץ אדיר של פרפרים בטבע… עשרות פרפרים גדולים וכתומים. חוויה מקסימה. לא הצלחנו להתנתק.
משם נסענו לנקיק לאמר. הבחור החביב זכר אותנו מאתמול, החמישיה חסרת המזל ששילמה, נכנסה, וחמש דקות אחר כך חזרה רטובה לגמרי… בקיצור, הוא הכניס אותנו ללא עלות נוספת, כמובטח. היה מדהים. חוויה אחרת מאתמול (וגם אתמול בגשם היה מעניין). מסלול של חצי שעה לכל כיוון. יפהייפה. טבעי ולא ממוסחר כמו ליכטנשטיין, שמרוב בטיחות אי אפשר לראות את המים…
עצרנו לטבול את הרגליים במים ולנשום את הנוף המדהים הזה, של אגם הטורקיז בין ההרים.
היום החמישי:
קמנו בבוקר בחשש קל – הבטיחו גשמים עזים, וכל הזמן חברים מודאגים תוהים אם ההצפות הגדולות הגיעו אלינו.
ובכן לא. והגשם הרציני יתחיל פה רק מחר. היום הוא רק התאמן.
לא איזה טרק רציני כמו שאני אוהבת, אלא יותר טיול לילדים, עם כל מיני הפעלות ומתקנים בדרך.
היה מתוק להפליא והיער בו עבר המסלול קסום ממש. הייתי שמחה לומר שלא התעייפנו, אבל רוב המסלול שהיה אמור להיות מישורי, היה מורכב מעליות וירידות (כלומר בממוצע היה מישורי
).גשם עדין ירד לאורך רוב המסלול, אבל לא היה לנו אכפת.
אחרי המסלול המתוק התיישבנו במסעדה שבכניסה. אחת המסעדות היפות שראיתי. ישבנו בחוץ תחת גגון ולא הרגשנו את הגשם. סביבנו עציצים פורחים, פסלים, גן משחקים קטן ופינת חי. כיף. האוכל היה נפלא והמלצרית בהירת שיער וחביבה.
כיוון שלא ממש ממש רצינו לאכול, הזמנו מעט אוכל ומליון וחצי קינוחים. איכשהו זה היה נשמע לנו בזמנו יותר הגיוני.
אכלנו את הקייזרשמרן השלישי שלנו, שטרודל תפוחים, שטרודל גבינה ואוכמניות ועוד מליון דברים טעימים. גולת הכותרת הייתה שטרודל מלוח עם תרד וגבינת כבשים. וואו, כמה שזה היה טעים!!
בשלב זה של היום החלטנו להמר. ידענו שאוטוטו מתחיל גשם, אבל רגע לפני שאנחנו נכנסים לפארק התרמי, התחשק לנו לנסות להספיק עוד משהו. אז נסענו למגלשות הרים מהצד השני של דאכשטיין, לא זוכרת כרגע את שמן.
המגלשות נמצאות בצמוד לפארק חבלים ובאזור רכבל נוסף ועוד שלל אטרקציות. אבל מה? איך שהגענו התחיל גשם זלעפות.
אי אפשר להאשים אותו, כי הוא היה אחראי והודיע מראש על בואו. אנחנו בחרנו להתעלם. בהינו בטיפות הענק ותהינו מה לעשות. לשמחתנו, התברר שלקרוניות של מגלשות ההרים יש תקרה ושמשה קדמית נגד גשם. מדליק ממש! אף פעם לא ראיתי מגלשות הרים מקורות… התלבשנו היטב ויצאנו אל מטחי הגשם האימתניים, לעבר הקופה.
המגלשות פעלו כרגיל והמוני אוסטרים קטנים במעילי גשם התנהגו כאילו הכל כרגיל. כולה גשם מטורף באמצע יולי… שום דבר חריג. התגלשנו בהנאה למרות הגשם ומשם נסענו אל פארק המים התרמי ארלבינס תרמה אמדה.
פארק המים היה מוצלח ביותר. לא גדול, אבל ממש מספיק. בריכה גדולה וחמה שיוצאת החוצה (החלק הכי שווה, כמובן), נוף מרהיב, בריכת גלים, בריכה אולימפית עם מקפצה מדליקה, וכמה מגלשות מים שהתעלמנו מהן לחלוטין (תור. צפיפות. קורונה).
בכניסה, אגב, מבקשים תעודת מתחסן או תוצאות בדיקות. וזה קצת מרגיע. כך גם ברוב המסעדות פה, אבל לא בכולן.
איזה מזל שלא התפתנו לאכול בפארק המים… היינו מאוד קרובים לזה.
בקיצור, אכלנו אוכל מעולה, ישבנו במקום מושלם – מצד אחד בחוץ בחצר קסומה ומצד שני עם חימום צמוד, וגם לא יצא יקר. זהו. עשר בלילה ואנחנו בדירה. לפחות אחרי אוכל ומקלחות.
הסתובבנו במעגלים סביב העיר העתיקה עד שהצלחנו למצוא חניון. אף פעם לא ראיתי פטנט הזוי כזה: אתה עומד בכניסה לחניון, אין חנייה ויש לך רמזור אדום ומחסום, ורק כשמתפנה חנייה הרמזור מתחלף לירוק, המחסום נפתח וחץ מראה לך באיזה קומה התפנתה חנייה. הבטתי מבועתת ברמזור ובטור המכוניות שלפנינו ואחרינו ואמרתי לעצמי (ולכל יושבי המכונית) שזה לא יכול להיות. איזו מן שיטה זו? אבל התברר שהשיטה עובדת היטב, ובגלל שהחניון עצום כל הזמן יש תחלופה של אנשים ובאמת כעבור מספר דקות נכנסנו וחנינו, ויצאנו בלב העיר העתיקה.
מה אומר? תיירים תיירים תיירים. וכבר אמרתי שאני לא חובבת ערים…
נכנסנו לשוק חביב בכיכר האוניברסיטה, טיילנו בסמטאות הצרות יותר טוב פחות והעמוסות יותר או פחות, שמענו תזמורת מקומית שנגניה לבושים במיטב התלבושות האוסטרית, התפרצנו לחתונה בכנסיה של זלצבורג, בהינו בחלונות ראווה מעניינים ומשונים (כמו חנות שמוכרת מוצרי קנביס…).
אגת קנתה פסלון של דרקון, מפל מצאה משהו של הארי פוטר, ויערי, בת ה16 וחצי התעניינה לרגע בסוכריות קנביס כתרופת הרגעה לפני בחינות בגרות, אבל היי, אנחנו לא עד כדי כך ליברליים. במקום זה קנינו לה מרקרים זוהרים לבית ספר. חלופה מפוקפקת לכל הדעות.
בצהריים נכנסנו למסעדה איטלקית לא פחות ממופלאה. אחת הטובות בהן ישבנו ולמרבה האושר – גם לא יקרה.
בכניסה ביקשו תעודות מתחסן או בדיקות שליליות וזה כבר הרגיע אותנו.
המסעדה ממוקמת בקומה שנייה באחת השדרות, יש שולחנות שפונים ממש לשדירה, עם חלונות רחבים, והיה מאוד נעים לשבת.
מצאנו כמה אופציות צמחוניות נהדרות וזללנו בהנאה. המלצר אמנם נראה כמו רוצח סדרתי, אבל היה חביב באופן קריפי. מהסוג שמאכיל אותך ואז רוצח אותך בלילה.
למרבה הפלא, לפני שלושה ימים ישבנו בפיצרייה איטלקית וגם שם בעל הפיצרייה נראה לנו מאפיונר. כנראה משהו בגנים האיטלקיים. בכל אופן, צילמתי את כרטיס הביקור כי היה לי ברור שישאלו אותי פה מה שם המסעדה וגם היה לי ברור שלא אזכור. אז הוא מופיע כאן בתמונות.
חלק מהגנים פתוח לקהל ללא תשלום ורק החנייה עולה כסף. כיוון שהגענו אחרי שש וחצי, גם החנייה הייתה בחינם.
יצאנו כשהייתה הפוגה קלה בגשם, ראינו סנאי אדום חולף, כנראה עסוק, הגענו עד האומגה, ואחרי הסיבוב הרביעי חזר הגשם.
מה שמדהים הוא שכשהוא מתחיל הוא פשוט מתחיל, בבום, בלי כל אזהרה. מאפס למאה בדקה… וזהו, בזאת נגמר יום הטיול.
קצת עלוב. קצת מדכא, אבל נו, יש גם ימים כאלה. הידעתם שיולי הוא החודש הקדום ביותר בשנה באוסטריה?! את העובדה המעניינת הזו גילינו לאחר שרכשו כרטיסי טיסה 
.
היום השביעי:
נו, מילא, ממילא מדובר היום ביום מעבר. היינו אמורים לעזוב את הצימר עד עשר בבוקר.
כמו ישראלים טובים עם שלושה ילדים, לקח לנו קצת יותר זמן… החל מהשעה עשר בעלת בצימר החביבה שלנו חגה במעגלים מטרידים סביב הדירה, מנופפת לנו מפעם לפעם לשלום. מעט מביך, אבל התגברנו. בסך הכול הדירה הייתה מתוקה ונעימה.
שיחקנו בגן משחקים חביב, ואחר כך התיישבנו באחד מבתי הקפה הקטנים ואכלנו שטרודל תפוחים מול האגם.
הנקיק לא היה ריק אבל נעים מאוד להליכה. ובאותו הזמן הגשם נרגע מעט ואפילו לא פתחנו מטרייה. היה מרהיב, במיוחד במזג האוויר הזה. הנהר געש וזרמי מים אדירים ניתזו ממעל. מפלים שוצפים, סכר מרהיב, טיפטופים מרגשים מקירות האבן. פשוט מקסים.
הבנות קצת חששו (חוץ מיערי הגיבורה) והיו זקוקות ליד ולחיבוקים. הרעש האמת היה מחריש אוזניים, אבל זה פשוט היה מופע מרשים ביותר של הטבע שהציג את עצמו במלוא הדרו. בשלב מסוים ממש עברנו מאחוריי המפל. מדהים.
הדירה החדשה נמצאת במקום האהוב עליי ביותר – בלב ההרים. דורון, שהיה צריך לנהוג אליה בפיתולים חדים ובכביש צר שלא נגמר – פחות התלהב… אבל נאלץ להסכים איתי שהנוף פשוט מושלם. כאילו מישהו יצר תפאורה לכבודנו.
מרפסת מלאת פרחי גרניום שמשקיפה על כל העמק. מתחתנו רפת עם פרות. הציעו לנו חלב טרי. אולי מחר.
הבנתי שבארץ 40 מעלות עכשיו, אז אולי בכל זאת עדיף פה בגשם…
היום השמיני
איזה מזזללל שלא שמנו לב לזה בארץ, אחרת דורון בחיים לא היה מוכן לטפס ולישון שם. אבל אני חוגגת…
הבנות היו מאוד לא מרוצות, בלשון המעטה, אבל בדיעבד התברר שזו הייתה החלטה טובה.
נסענו לאגם אכנסי. אגם טורקיז מרהיב וסביבו המון דברים לעשות.
איזה כיף! הבנות היו מאושרות. וגם אני.
לרוב, אין לי כאן שותפים בתחום האקסטרים, אבל הפעם כולם פה התלבטו ברצינות אם הם מצטרפים אליי או לא.
בסופו של דבר, אגת החליטה להצטרף (ובאופן מפתיע היא לרוב הפחדנית מבין השלוש) ולמרבה הפלא גם דורון הודיע שהוא ינסה.
הוא כמובן התחרט רגע אחרי שקשרו אותו ובזמן שהעלו אותנו למעלה הוא החוויר ומלמל שאין לו שום מושג מה לעשות עם עצמו.
אני חושבת שהוא לא האמין שהוא ייצא מזה בשלום.
כבר עשיתי לפני שנתיים אומגה מטורפת בגרמניה, אז הרגשתי מומחית על. והפעם, חשבתי לעצמי שבתור מי שכתבה ותיארה עשרות פעמים את ווינטר בלו ממריאה ונוסקת לשמיים, הגיע הזמן לנסות להרגיש מה היא מרגישה באמת.
אז נדמה לי שזה הזמן לסיים את הפוסט הארוך הזה ולאסוף כוחות למחר.
היום התשיעי
ואכן, בין הביס מהמקושקשת לבין ביס מהטוסטים עם הגבינות השמנות ביותר שמצאנו בסופר, הגשם פסק והשמש פילסה לעצמה מקום, בהתחלה מבוישת, ובסופו של דבר במלוא הביטחון.
לאורך הכביש שלושה נקיקים כאלה. ליד הראשון חנו הכי הרבה מכוניות. אבל אנחנו המשכנו בכביש מפותל עד שהגענו לחניון בקצה של הקצה של הכביש. מה שנקרא סוף העולם שמאלה. לא היינו לבד, אבל כמעט.
הכניסה לקניון חופשית ושלטי אזהרה נעימים מקבלים את פניי הטייל ומודיעים כי הכניסה לנקיק היא תחת אחריותנו ושנשמור על הילדים שלנו. אמרנו בסדר והתקדמנו.
היה מקסים. מאוד בוצי. הנקיק החינמי מתוחזק פחות טוב מחבריו עליהם גובים תשלום. אבל הסתדרנו.
בסוף המסלול עצרנו לטבילת רגליים בנהר הקפוא.
בעודנו משתדלים לחייך למרות קור המים, משהו כמו מאה דבורים התיישבו לאגת על התיק. פחות כיף. יש פה איזה זן משונה של דבורים/ זבובים שלא הצלחנו לפענח. הן מטילות מורא על הבנות ולא ברור אם הן עוקצות או לא. מאוד לא נעים. נראות כמו הכלאה בין זבוב לדבורה, כולל הפסים על הגב.
לא היינו ממש רעבים אבל נאלצנו לאכול. כרגיל, שטרודל תפוחים,עוגת גבינה, צ'יפס לילדות, נקניקיה מגעילה לדורון וקפוצ'ינו שיחזיק אותי ערה לעוד כמה שעות. בקיצור – מקום חלומי. והגענו לגמרי במקרה.
היה שם מעין פארק חבלים די מאתגר, מגלשות ונדנדות, כלי רכב משעשעים, מדשאת ענק שבהקה למרחק בירוק זוהר, ארגזי חול ומשחקי מים ובעיקר: לול תרנגולות שגרם לנו להתגעגע לתרנגולות שלנו, מכלאה עם שלושה ארנבי ענק ידידותיים שגרמו לנו לחוש מתוסכלים מכך שכל פעם כשקנינו ארנב הוא היה פחדן ובלתי חביב.
שיא השיאים היה דיר עם שלושה חזירים קסומים. כמה שהם היו מתוקים! ומסריחים! יערי מיד הודיעה שהיא רוצה להתחתן עם חזיר. מצד שני, שלשום היא הכריזה שהיא רוצה להתחתן עם פרה, אז הפעם כבר לא לקחנו אותה ברצינות.
היה כיף גדול כולנו השתובבנו שם במשך למעלה משעה.
מפה לשם, קופאית משועממת הסבירה לי שכן,יש תצוגת פרפרים, אבל היא חלק מעולם הדינוזאורים. התלבטתי. הבנות שלי ללא ספק עברו את הגיל בשביל פארק דינוזאורים. שאלתי אם תצוגת הפרפרים שווה משהו ואם הם באמת מסתובבים בינינו (היינו כבר פעמים רבות בעולמות פרפר למיניהם). הקופאית השיבה לי באדישות מתמיהה שהפרפרים כר לא עפים, כי הם מתו .
היה מקסים וחווייתי. אולם מלא שלג אמיתי וקריסטלים, תצוגות של מוסיקה, קטעי וידיאו, מראות, משחקי אור, והכול בשילוב אבני קריסטל.
חשבתי לתומי שנוכל לקנות שם תכשיט קטן לכל ילדה, למזכרת, אבל המחירים בחנות המפעל היו שערורייתיים לחלוטין ולכן ויתרנו על התענוג. אחר כך טיילנו בגנים הסמוכים, הכלולים בכרטיס. היה חם להחריד, אבל מקסים. עוד פסלים ותצוגות, מבוך ענק וגן משחקים מרשים ביותר.
עד היום הוא נמצא בחדר של מפל והיא ישנה עליו בתור כרית.
היום העשירי
אבל, כשהגענו סוף סוף לכניסה לרכבל הדלת הייתה סגורה… דורון הצליח לפענח איכשהו שהחברה בהפסקת צהריים עד אחת.
טוב, נחכה. ישבנו כמו ילדים טובים וחיכינו. סביבנו חיכו עוד מטיילים מקומיים. כשחלפה השעה אחת, הורגשה באוויר אי נחת קלה. אנשים התחילו לזוז בחוסר סבלנות. בקיצור, לא אמתח אתכם יותר מדי – הרכבל היה סגור. למרות השלט שפתוח. למרות שבאתר האינטרנט היה כתוב שפתוח. למרות שאמצע החופש הגדול… ככה. סגור.
בסוף המסלול הצטרפנו גם אנחנו אל גן המשחקים המקסים ומשם המשכנו אל עבר הגרוסגלוקנר.
הנופים היו מרהיבים, בדיוק כמו שזכרנו אותם, שמענו מוסיקה נעימה, השמש עמדה לשקוע והקרניים שלה יצרו אלומות אור דרמטיות על ההרים. מראה מרהיב.
היום האחד עשר
שם מצאנו מסעדה קסומה ופסטורלית ואכלנו המון דברים שמכילים פטריות. הכול עם פטריות השועל החביבות עליי, שאין בארץ. הבנות השתעשעו בינתיים עם שני ארנבי המחמד שגרו בכלוב על הדשא. לקינוח חלקנו שטרודל אוכמניות שהיה מעדן של ממש.
אחד הטיולים הראשונים שלנו כזוג היה לאוסטריה ועד היום תלויה בסלון שלנו תמונה נהדרת של אייל בתוך נוף אלפיני, אותו אייל שדקות ספורות קודם לכן נגח בדורון…
ראינו אנשים שוחים שעוררו את קנאתן של הבנות (לדעתי בכל מקרה היה קר מדי), ראינו סירות להשכרה שכמובן כבר היו מנומנמות ובעליהן סגרו את המקום והזמינו אותנו חשוב מחר.בסופו של דבר התיישבנו לאכול באחת המסעדות המלאות להתפקע לאורך האגם. היה טעים ויקר. הבנות בינתיים קיבלו רשות לטבול את כפות הרגליים. וזהו, כך חלף לו היום, שפסגתו הייתה ללא ספק פסגת הקיצבוהלר.
היום השתים עשר
נקיק כמעט לא מתויר, לא יקר, ולא פחות יפה משאר הנקיקים בהם ביקרנו.
חששתי שקצנו בנקיקים כאלה, כמעט כל יומיים אנחנו מטיילים בנקיק אחר, אבל לשמחתי הרבה, הנקיק היה שונה ומיוחד.
הרגשנו ממש חלק מהטבע, הלכנו בין סלעי הענק הכהים והרטובים, שמענו את עוצמת זרימת המים, ירדנו לגעת בהם. תענוג. הטמפרטורות היום היו גבוהות במיוחד, סביב 29 מעלות, ולכן טיול בנקיק מוצל היה רעיון מצוין.
לרוב המסלול אינו מעגלי, חצי שעה לכל כיוון, אבל בגלל הקורונה, לא מאפשרים לחזור את המסלול וכרגע הוא חד כיווני. המסלול ממשיך דרך היער, הכביש, והכפר הסמוך. קצת מבאס ומאריך את הדרך אבל עדיין היה מקסים ומומלץ בחום.
שבע דקות משם נמצא נקיק נוסף, אליו כבר לא הספקנו ללכת, וכן מערה קטנה שנראתה מעניינת אך כמובן הייתה סגורה ותישאר סגורה בשבועות הקרובים (כי למה לא לסגור עוד יעד תיירותי באמצע הקיץ? כבר גילינו שהאוסטרים אלופים בזה).
חסרונות המקום: החנייה נמצאת במרחק בלתי סביר מהבריכות. בשיא השמש לא נראה לנו סביר לחנות בחניון ואז ללכת לאורך הכביש, בלי מדרכה, במשך עשרים דקות בעלייה. באמת טירוף. אז חנינו במקום אסור מול אחת הבריכות עד שהגיע מר פקח ודורון קפץ מהרפסודה ורץ יחף לעבר הפקח דקה לפני שקיבלנו דו"ח (כבר קיבלנו דו"ח אחד היום כשלא שילמנו חנייה באתר של הנקיק. שני דוחות ביום נראו לנו מוגזמים).
בקיצור, היה קצר אבל מאוד חווייתי והתאומות זכו ללבוש בגד ים, גם אם לזמן קצר.
משם נסענו כרבע שעה לעבר זיפלד, שם יש מגלשת הרים שונה ומעניינת. עלינו ברכבל כיסאות ארוך וחווייתי, שכבר היה שווה את העלות הבלתי מבוטלת של הכרטיסים. מלמעלה נשקף נוף מרהיב ואפשר לעשות מסלולי טיול.
לנו לא היה זמן ולכן נשמנו את הנוף וירדנו במגלשה עד לחנייה. המגלשה הייתה ארוכה במיוחד ומהנה במיוחד. זו לא הייתה מגלשה על מסילה אלא קרוניות נפרדות שכל אחד מסדר לעצמו על מגלשה מפלסטיק ויוצא לדרכו. אדיר.
מפה לשם, אחרי מילוי טפסים מייגע, ביצענו חמש בדיקות גרגור משעשעות למדי. מה גיליתי? שלושת הבנות יודעות לגרגר, אבל הן פחות חזקות בריקון המים דרך קשית אל תוך מבחנה… אחת מהן שתתה את המים בטעות וביצעה את הבדיקה שלוש פעמים ואחת אחרת פלטה את כל המים על הסוודר שלה. כן, כן, מסתבר שהיינו צריכים להתאמן בבית.כך או כך, זה היה הרבה יותר קליל והרבה פחות טראומטי מהבדיקות הרגילות שמבצעים בארץ, אלה שתוקעים לך מקל צמר גפן דרך האף ועד הגבה.
אנחנו מאוד אוהבים אוכל הודי, ובארץ יש מעט מאוד מסעדות הודיות טובות, אם בכלל, אז אחד הפינוקים האהובים עלינו בטיולים הוא לאכול במסעדות הודיות מוצלחות. בכפרים ובעיירות הקטנות אין כל כך, אבל אם כבר היינו בזלצבורג אז ודאי שחיפשנו ומצאנו בקלות.
הייתה לנו שיחה ארוכה עם הבעלים ההודי, שמחזיק את המקום כבר 18 שנה. התרשמנו מאוד מהנקיון, מהסדר, מההקפדה שלו כלל בדיקות קורונה ועל עטיית מסכות, הוא אפילו סיפר שמסתובבים בזלצבורג פקחים וקונסים מסעדות… עוד הוא סיפר שחסרים לו עובדים, בדיוק כמו בארץ, כי אף אחד לא רוצה לחזור לעבודה כשהמדינה משלמת על החלת…
ובלי קשר, האוכל היה פשוט מעולה. מלאי כופתה, גבינת פאניר, דאל עדשים, לאסי מנגו, צ'אי, נאן נוטף חמאה, תפוחי אדמה ממולאים בגבינות פאניר ואגוזים ועוד איזו מנה מופלאה מבוססת מנגו. סיימנו הכול והשארנו צלחות נקיות. אפילו סרבנית האכילה נהנתה! איכשהו, אוכל הודי היא אוהבת. זה אולי האוכל היחיד שמתאים לכולנו: מבחר אדיר ללא גלוטן, צמחוני וטבעוני.
היום השלוש עשר
13 – לא ממש יום טיול, אבל נו, אנחנו מגרדים שאריות.
הבוקר קמנו קצת יותר באיזי, כולם פה כבר עייפים, והגענו לצימר החדש שלנו אתמול רק סביב עשר בלילה.
דירה מקסימה וחדישה, מאובזרת לגמרי, בלי נוף הרים מרעיש, אבל באזור כפרי והשוס האמיתי הוא הנחל הזורם ממש למרגלות הדירה. ישבנו לארוחת בוקר במרפסת ושמענו את זרימת המים ואחר כך הבנות שכשכו קצת רגליים במי הנהר הקפואים.
הזכיר לנו את אחד מחופי הכנרת העמוסים לעייפה, או את האיש המעיק של אזור האגמים באיטליה, שם אפשר לעמוד שעות בפקקים. בסופו של דבר הצלחנו למצוא חוף רחצה לא עמוס (זה מצריך סבלנות ויש מעט מאוד כאלה). שילמנו כמו ילדים טובים חמישה יורו על החנייה והתמקמנו על המדשאה.
בשיא הקיץ, הבריכה שלנו מגיעה בקושי ל-29, וגם אז אני קופאת למוות. אבל הבנות, שמתחילת הטיול חולמות לקפוץ לאיזה אגם, הצליחו להתגבר על עצמן ולאחר היסוסים רבים קפצו למים, ממש כמו המקומיים. גאווה. זה כמעט הרג אותן, אבל הן היו מאושרות. וזה העיקר.
חלפנו על פני הטיילת העמוסה תיירים והגענו ממש עד סוף העולם, עד לתחילתו של מסלול טיול משולב בין קו המים לבין היער. המסלול היה מקסים ומיוחד אבל לא מצאנו שום דק עץ ושום נעליים (ובעצם מי בכלל רוצה למצוא נעליים באמצע טיול?). אבל מה? כמה דקות אחרי שהתחלנו את המסלול התחיל לטפטף. לפי התחזית המדויקת, היה עלול לטפטף קצת, אבל בקטנה.
בהתחלה זה היה ממש נחמד. חלקנו הלכנו עם רגליים במים, כולנו בבגדים קצרים (היו 30 מעלות היום), אבל בשלב מסוים הגשם התחזק והתחזק והתחזק… ומצאנו את עצמנו הולכים במבול מטורף. אחת הבנות שמה שקית סופר על הראש, אחת שמה מגבת… באמצע הדרך עברנו בתוך מנהרה חצובה בסלע. הסתתרנו בה לזמן מה עד שהמים החלו לרדת ממורד ההר לתוך המנהרה ושני נחלים צרים וחומים הלכו והתהוו לנגד עינינו.
היום הארבע עשר
אז מה עשינו היום, אתם שואלים? מעט מאוד.
בבוקר קיבלנו מבעלת הצימר שלנו סיור מודרך באנגלית עילגת בחצר המדהימה שלה, המלאה שרקנים (מאות, לדעתי. היא מגדלת גזעים שונים ומוכרת אותם), ארנבים ותרנגולות (שאת חלקן זיהיתי מהבית ואפילו צעקתי בגאווה את שמן).
משם נסענו כשעה נוספת לעבר גני ארמון שנבורן. לא נכנסנו לארמון וגם לא לגן החיות, אבל טיילנו בגנים רחבי הידיים. היה פחות צפוף ממה שחשבתי שיהיה, אבל חם בצורה בלתי סבירה. הטיול בגנים בחום הזה התיש אותי יותר מכל מסלול אחר שעשינו בטיול הזה…
אכלנו סורבה פירות, זללנו בייגלה עצום ממולא בתפוחים, ראינו כמה סנאים, המוני חיפושיות אדומות שעיטרו את גזעי העצים, ערמונים, מזרקות ובעיקר שבילים על שבילים על שבילים.
הלילה אנחנו קמים בשתיים וחצי. זוועת עולם.
סופרת ילדים ונוער אשר פרסמה עד היום 35 ספרים.
בנוסף אשכר מנחה כבר שנים רבות סדנאות כתיבה אינטרנטיות לילדים ולנוער.
לאתר של אשכר…
